שמחות קטנות יאירו כנצנוץ הכוכבים

השבוע ישבה ש' בפעם הראשונה בטיפול.

היא ישבה על הכיסא במטבח, המתח בכתפייה כאילו נמס והיא אכלה לאט לאט מהצלחת. ביסים קטנים.

זו השנה השביעית שש' בטיפולי וזו הפעם הראשונה שהיא הצליחה לשבת לאכול.

ש' (היום בת 17.5) הגיעה לבית הספר בגיל 11 לאחר שאובחנה כסובלת מ- PDD ומסכיזופרניה. ש' הגיעה לבית הספר שלנו הישר מהאשפוז הנפשי השני שלה. הוריה התגרשו והיא הוצאה מביתה והועברה להוסטל בשל חשש להזנחה. אימה של ש', חולת נפש אף היא, מאושפזת לעיתים קרובות וניתקה את הקשר עימה כמעט לחלוטין. כאשר יצרה עימה קשר לרוב החמיר מצבה, היא הציפה אותה במגוון חרדות וחשפה אותה למחשבותיה הפסיכוטיות ללא יכולת לראות את השפעתן על הילדה. האב שומר על קשר עימה ומארח אותה בביתו בסופ"ש אחת לשבועיים אולם מתקשה להתמודד עם קשייה ולהכילה בתוך מערכת היחסים החדשה שבנה לעצמו.

כאשר הגיעה לבית הספר היתה ש' מוזנחת מאוד, לא הקפידה על נקיונה האישי, שערה היה פרוע ולא מסורק וגם בגדיה נראו לא נקיים ולא מתאימים לעונות השנה. היא חוותה קושי רב להסתגל למגוון המסגרות החדשות בחייה (בית הספר וההוסטל) היא בכתה, צרחה, הרביצה, נברה ואכלה מפחי בית הספר. גם בהוסטל דיווחו על קושי גדול בהתארגנות, ביצירת קשר עם המדריכים ובכניסה לשגרת היום.התקשורת עימה היתה קשה ביותר היא בקושי יצרה קשר עין, דיברה במשפטים חד מילתיים (תן, קחי, אוכל, לא, כן, לך וכו'). סביב קושי בנושאי אוכל והאכילה מהפחים היא הופנתה לטיפול בבישול.

בתחילת התהליך הגיעה ש' ברצון רב למטבח, שיתפה פעולה והיתה נלהבת להכנת מגוון מזונות שבחרה כגון פיצה, צ'יפס ועוגיות. היא המשיכה לאכול מהפחים גם במטבח, "לגנוב" קליפות של תפוחי אדמה ולבלוע אותן, לטעום בצק שלא נאפה והתקשתה מאוד בדחיית סיפוקים סביב נושא המזון. התקשורת המילולית עימה היתה מאוד מצומצמת וקשה. כאשר הקשר בנינו העמיק, היא החלה לבדוק את הגבולות בטיפול (למשל נגיעה בנקודות חשמל, הנפת סכינים שבירת כלים) תוך כדי קושי גדול והתנהגות תוקפנית של צרחות, קללות, זריקת חפצים ובעיטות בדלת. כל שינוי קל שבקלים (החלפה של סיר) היה מפרק אותה לחלוטין ומזמין תגובה אלימה. וכל אלו... תמיד בעמידה, מתוחה ודרוכה. כך, נוצר הדפוס בו לאורך כל השבוע מחוץ למפגש, היא דיברה על הציפיה לטיפול במטבח. אולם, בתוך המטבח הביאה אמביוולציה רבה בין הרצון העז להתקרב אליי, להכין איתי דברים שהיא אוהבת ובוחרת, לשוחח איתי ולהיעזר בי, לבין הקושי הגדול המתבטא בריחוק, בפחד שמא אוכל לה את מה שהכינה, בקושי לשמוע את קולי. היא הביעה בדרכים שונות ובעוצמות שונות את הצורך הסותר להתקרב אל דמות האם האחראית על המזון הגופני והרגשי ולפחד מפגיעתה של דמות זו.

זהו טיפול ממושך רצוף עליות ומורדות, התקדמות ונסיגה. התוקפנות הרבה כלפי הדמות המטפלת (אני) התישה אותי לא פעם ושאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן לוותר. גם עבורי אבל גם עבורה. אולי זה יותר מידי? אולי עבור מי שההתקשרות שלה, ממש מרגעיה הראשונים היתה כל כך לקויה, שעולמה הרגשי כל כך שברירי, השילוב של בישול ואכילה בטיפול, הוא פשוט חזק מידי? טיפול באמצעות בישול הוא טיפול שיש בו מימדים רגרסיבים מאוד. כלומר, הוא מחזיר את המטופל, לעיתים בעל כורחו, לחוויה מאוד ראשונית של קשר שבבסיסו הזנה, קונקרטית ורגשית. על ידי חזרה זו אל הקשר הראשוני, נחשף המטפל לדפוסי הקשר של המטופל ויכול להתערב ולנסות להיטיב ולחזק אותם. אלמנט זה בטיפול מפרק הגנות של המטופל ועשוי להיות גורם מזרז בקשר הטיפולי אולם עבור מי שהמבנה הרגשי שלו אינו יציב זו גם יכולה להיות טלטלה משמעותית מאוד.

המחשבות האלה בהחלט עברו במוחי נוכח קשייה של ש' אבל אז... הייתי חולמת עליה בלילה, יושבת לרגלי ואני קולעת לה צמות תוך כדי ליטוף ראשה. ככל שרמת התוקפנות שלה במטבח גברה מצאתי את עצמי מרגיעה אותה במילות חיבה, חותכת את השניצל שלה לחתיכות קטנות ומפצירה בה "לעשות פוווו".

הצומת הראשון להתקדמות היה אחרי שנתיים וחצי של טיפול כאשר ש' החלה לשאול סדרת שאלות עליי ועל משפחתי והודיעה לי כי היא רוצה לבוא אליי הביתה. שאלתי אותה: "מה את מדמיינת שיש אצלי בבית?" "מקרר ענק מלא בחטיפים" ענתה בעיניים מאירות. הכמיהה של ש' ל"מקרר" הפיזי והנפשי, הקיים בדמות האם, לכל מה שיכלה להעניק לה ונלקח ממנה, שיכנעה אותי להמשיך בטיפול.

לאורך השנים התברר לי יותר ויותר שמטרת הטיפול המרכזית היא פשוט המשכו של הקשר. לא חשוב מה יקרה, גם אם תקלל, תתקוף, תזרוק את האוכל על הריצפה, תמעך אותו, תאכל ותירק, תצרח ותאיים אני עדיין אגיע לפגישה שלנו בשבוע הבא, עם סל המצרכים ואכין לה ארוחה. יש חוקים וגבולות לחדר: אני לא מרשה לה לסכן את עצמה או אותי ואני לא מרשה לה לשבור או לנפץ דברים במטבח (באחד מהתקפי הזעם שברה את החלון), אולם תכליתם היא שמירה על המשך הקשר והמשכו של הטיפול. כך, גם כאשר יצאתי לחופשת לידה השארתי לה מכתב וחטיף לכל שבוע של היעדרות. כאשר סיימתי את עבודתי בבית הספר החלטתי להמשיך להגיע לשעה בכל שבוע על מנת להמשיך ולפגוש אותה (היה לא פשוט להסביר לשאר הילדים מהם נפרדתי למה אני ממשיכה להגיע ולפגוש את ש' אולם זה כבר נושא לפוסט אחר).

בשלוש השנים האחרונות של הטיפול ניכרים שינויים קטנים אך מתמידים בהתנהלותה בתוך הקשר. האמביוולנטיות שלה לגבי הטיפול קיבלה סוג של תפנית והיא מאוד מעוניינת להגיע לטיפול ולהיות בו. גם רמת התוקפנות שלה בתוך חדר הטיפול ירדה מאוד, גם כאשר היא מתוסכלת, היא מסוגלת להתמודד עם זה בתוך החדר יחד איתי ולא לפרק את חדר הטיפול או לברוח. לראיה גם פגישה בה חוותה התפרקות במטבח שהובילה לזריקת מזון ומעיכתו (השניצל היה לה חם מידי), הסתיימה באיסוף של האוכל שנזרק, התאבלות עליו וקבלת הנחמה שהוצעה לה שבשבוע הבא יוכן לה שניצל חדש. היכולת לאסוף את עצמה בתוך החדר ולא לצאת ממנו מפורקת היא התקדמות משמעותית ביותר.

לש' קשה מאוד לשמוע מילים חמות או מחמאות או לקבל מילות נחמה כאשר היא מתוסכלת אך, ניכר עליה שהיא צמאה וכמהה להן וזקוקה להן מאוד. נראה שהיא מבוהלת מהאפשרות להתמסר להן בשל הרקע הקשה שלה והקושי הגדול לצור התקשרות. קושי זה דובר בנינו פעמים רבות ואני חשה שאם בעבר היתה הודפת מילות חיבה, ניחומים או הצעת עזרה בתוקפנות רבה היום היא קשובה יותר ואף פנתה אלי בבכי בבקשה שאעזור לה לפתור משבר וריב עם אביה או מצוקה שחוותה עם נהג ההסעות.

יש שינוי משמעותי ביכולתה לחוש שובע פיזי. בשנים קודמות היא היתה אוכלת כמויות מזון גדולות במיוחד במהירות רבה. העבודה על התחום הזה שכללה הרבה מאוד פעולות הרגעה לקצב האכילה (לאט לאט, בואי נעשה פווו האוכל חם מידי, יש לנו מספיק אוכל ויהיה אוכל גם בשבוע הבא, אם יגמר משהו אקנה לך חדש) מתחילה להניב תוצאות בכך שהיא אוכלת חלק מהמנה במהלך המפגש ומבקשת לארוז את שארית האוכל לשעה מאוחרת יותר. באופן כללי ניכר כי האכילה שלה נינוחה יותר והיא פחות טורפת את האוכל ויותר נהנית ממנו.

שינויים משמעותיים אלה בתוך חדר הטיפול ובהתנהלות בתוך הקשר מחלחלים גם למימדים ומקומות נוספים בחייה של ש'. כך, עם תמיכה של אנשי טיפול נוספים ומשמעותיים המלווים אותה ואנשי הצוות החינוכי בבית הספר היא החלה לחשוף יותר ויותר מתוך עולמה הפנימי, מהחרדות, מתמונת העולם הפסיכוטית שלה, משאלות אודות זהותה המינית, מעיסוק אובססיבי בדמויות שונות. אני וצוות המטפלים בבית הספר מאמינים שהסוגיות האלו היו קיימות שם מאז ומתמיד אולם עכשיו היא בוטחת בנו מספיק על מנת לשתף אותנו בהן ואף לחפש את העזרה והסיוע שלנו כאשר היא חשה מצוקה.

השבוע הגיעה תלמידה חדשה לכיתתה של ש'. התוספת חייבה שינוי במקומות הישיבה בכיתה וש' נאלצה לעבור למקום ישיבה אחר בכיתה. המעבר נעשה עם הכנה רבה של צוות הכיתה ועם אמפטיה לקושי שחוותה ש' סביב המעבר אולם אלו לא הפחיתו את התסכול שלה מהעניין.

היא הגיעה למטבח נסערת מאוד התקשתה לבחור מה היא מעוניינת לאכול, לחכות שיהיה מוכן, הסתובבה בחלל המטבח מצד לצד נוהמת וכעוסה. היא שיתפה אותי באירוע שינוי המקום וביקשה ממני הסברים. ניסיתי לנחם אותה ולחזק אותה ואת הכוחות שלה להתמודד עם השינוי. לבסוף מבלי לשים לב (ובעיקר בגלל שנמאסה עלי ההסתובבות הבילתי פוסקת שלה בחדר) הזמנתי אותה לשבת... בפעם הראשונה, היא הביטה בכיסא (זה המרוחק ממני ביותר) ופשוט ישבה. הגשתי לה את הצלחת עם הארוחה והיא פשוט המשיכה לשבת. אכלה בשלווה וביקשה לארוז לה את מה שנותר.

ש' אהובה, פה במטבח תמיד תחכה לך צלחת עם המאכלים שאת אוהבת ותמיד יהיה לך מקום בטוח לשבת בו. אני חושבת שאולי סוף סוף גם את מרגישה כך?